ביום חמישי האחרון נפגשנו לסדנא להכנת תיק בנטו דרך פורום טכסטיל וליבוד.
העבירה את הסדנא
יאמה המקסימה והסבלנית ואירחה אותנו אורית בקריות.
זה היה אמור להיות עוד ערב מקסים בו אפגוש חברות חדשות וכאלה שכבר פגשתי אבל הערב התחיל לא ממש טוב.
זה התחיל בתחנת הדלק ...לתדלק את האוטו טנק מלא לוקח המון זמן במיוחד כשצריך להמתין שתתפנה עמדה.
יצאתי כשעה לפני הזמן עם מחשבה של 15 דקות נוספות למקרה של פקקון.
מישהו ממש לא רצה שאגיע ובעקבות תאונה ביגור המתנתי בפקק כ40 דקות כמעט ללא תזוזה מצומת העמקים.
בגל-גל"צ שמעתי דיווחים על התאונה ושלוקח שעה להמתין בפקק...אני בלחץ נוראי הרמתי טלפונים להודיע על האיחור ולשמחתי הבנות החלו לעבוד אחרי חצי שעה מתחילת המפגש מה שנתן לי עוד צ'אנס להכנס לתהליך.
רצתי פנימה עם שלפוחית זועקת (דווקא ביום הזה החלטתי לשתות המון).
הבנות קבלו אותי כל כך יפה, עזרו לי להתמקם ולהתחיל בתפירת התיק.
העבודה על התיק רצה מהר ואחרי כמה שלבים הסתבר שטעיתי בגזירה והיתי צריכה להקטין את התיק במעט, יאמר לזכותה של יאמה שכל הזמן מצאה פתרונות יצירתיים לפשלות שלי.
אז אם אתם חושבים שהתלאות נגמרו כאן אז מצפה לכם הפתעה.
בסוף הערב בסביבות 1 בלילה התקפלו הבנות ואני עם יאמה ממהרות לסיים עוד שלב על מנת שאוכל להמשיך לבד בבית, נפרדתי מכולן וקמתי אחרי שכולן הלכו להתארגן.
הודיתי לאורית המקסימה וחיפשתי את המפתחות בתיק.......?????בצרור חוץ ממפתחות המכונית יש את מפתחות הסטודיו היחידים שלי.
כן חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ו...שוב חיפשתי ואין זכר למפתחות!!!
אני אורית ובעלה התחלנו לחפור בספות, להזיז רהיטים לרוקן 3 פעמים את תכולת התיק שלי, עם פנס לבדוק אולי בגלל המהירות שכחתי להוציא מהאוטו(האוטו ננעל מעצמו לאחר מס' דקות), ועוד ועוד...
השעה כבר הייתה קרוב ל3 לפנות בוקר תוך טלפונים לשולמית המקסימה שדואגת ושיחות עם בעלי על פתרונות ובקיצור הלילה הזה לא רצה להיגמר!
חנוקה מלעצור את הדמעות שמאיימות לפרוץ, החלטתי על מונית.
אחרי שהזמנתי מונית שתיקח אותי לבנימינה (250 ש"ח) הגיעו הבנות של אורית שהציעו שאסע ברכבת, איך לא חשבתי על זה? ככה זה כשגמורים מעייפות ונמצאים בלחץ.
המונית לקחה אותי לרכבת וב 3.20 יצאתי לכיוון בנימינה.
מנקרת את דרכי הביתה, תוך שיחה עם אשה נחמדה שפגשתי ברכבת ומשום מה עם כל התלאות והקשיים פתאום ראיתי את הדברים החיוביים, איך אשה שאני לא מכירה, מקשיבה לי ומספרת לי על חייה, איך היא מעירה אותי כשאבדתי את ההכרה בדיוק לפני בנימינה (ככה זה כשהתינוק לא נותן לי לישון לילה קודם ואת הלילה הבא מעבירים בחיפושי מפתחות).
למזלי קמתי בזמן בזכות אותה אשה וירדתי בבנימינה בקור עם מכונת תפירה ביד רצה לתחנת המוניות...ו...אין כלום! סגור!
לאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בדיוק כשחשבתי שמזלי משתנה לטובה , התחלתי לחשוב איך אני הולכת חצי שעה ברגל עם מכונת התפירה ובקור הזה?
ואז הגיעה אשה אחרת , שיצאה גם היא מהרכבת, שאלתי אם היא יודעת מתי המוניות מתחילות את עבודתן והיא תוך פיהוק ענקי מציעה לקחת אותי כשהיא לא בכיוון בכלל.
קפצתי על ההצעה בלי להסס והיא לקחה אותי עד לבית.
לאיש שלי לא היה כוח אפילו לדבר ואמר לי לילה טוב...(הוא לא ישן עד שהגעתי).
זהו הלילה נגמר, כמעט...ואז גיא התינוק מתעורר בבכי ואני עם עיניים מזוגגות נותנת לו בקבוק שרק יתן לי לישון את השעה שנשארה לי.
בבוקר האיש שלי מתארגן עם חבר לנסוע לקריות עם מפתחות רזרביים להביא את המכונית וממש לפני שהוא יוצא לדרך מקבל הוא טלפון מאורית המקסימה שנמצאו המפתחות, והסתבר שהמפתחות נפלו לתוך תיק של אחת הבנות שגרה רחוק מאוד והיא שמה לב רק בבוקר למה שקרה.
האוטו חזר הביתה בשלום ועכשיו יש לאיש שלי עוד משהו לרדת עליי.
ומה יצא מהיום המעצבן הזה שבסופו הבנתי שהדברים יכולים להראות אחרת ושיש אנשים נחמדים במדינה שלנו.
פגשתי כמה בנות מקסימות בסדנא (חדשות וותיקות), ולמדתי דברים חדשים.
וזהו התיק שלי...
בחרתי לעשות את הגדול שאוכל לסחוב את הדברים של גיא בתיק, ובכלל אני מעדיפה תיקים גדולים.
זהו, מקווה שאתם ישנתם טוב יותר,
וזכרו, אנשים טובים באמצע הדרך.
רויטל.
