לפני הכל מתנצלת על כמות המלל, ניסיתי לצמצם ככל האפשר.
קטע מתוך ויקיפדיה:
"ב-8 במרץ 1857 החליטו מאות פועלות במפעלי הטקסטיל בניו-יורק שנמאס להן משעות העבודה הארוכות, מהשכר הנמוך ומתנאי העבודה הבלתי אנושיים, שהורעו עוד יותר עקב הכנסת מיכון למקומות עבודתן, ופתחו בשביתה. ההפגנה פוזרה בכוח על ידי המשטרה אולם הרושם שהותירו אותן נשים אמיצות היה כה עז ומפתיע, עד שהוחלט למסד את התאריך ולציין אותו מאז בעולם כולו.
לאחר שיום האישה הבינלאומי צוין בשנות העשרים של המאה העשרים, דעך העניין בו, והוא חודש בשנות השישים, עם התעוררות הפמיניזם. בשנת 1975 החל ארגון האו"ם לתמוך ביום האישה הבינלאומי."
אז לפני חשבון הנפש מאחלת לכל הנשים יום אשה שמח !!!
ועכשיו אפשר לעבור למקום האישי שלי.
קצת על העבר שלי...(דמיינו את הטבעות של מנהרת הזמן?)
אני מגיעה מבית שמעמד האשה לא שווה למעמד הגבר, המקום של האשה הפחות עצמאית ויותר תלויה בגבר.
כזכור לי ברוב השנים אמי עבדה מחוץ לבית כתופרת ועם זאת כשהגיעה הביתה הייתה עליה אחריות גידול הילדים והטיפול בבית.
היו תקופות בעיקר אחרי לידות שהיא הייתה בבית כי בזמנים אלו לא היו גנים פרטיים והיה עליהם לגדל את הילדים עד לגן עירייה בבית או להביא מטפלת מה שלא עמד על הפרק מבחינה כלכלית.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה- נערה שהחלטתי שאני לא אהיה אשה "קטנה" של מישהו ואפילו מרדתי לעתים קרובות בנורמות מה שגרם לי להיות שונה במשפחה ולא ידעו איך לאכול את הדעתנות שלי.(טוב עד היום הם טוענים שאני שונה).
לאבא שלי היה מנהג להגיע מהעבודה לשבת על הספה ולומר לי "תעשי קפה" מה שלימים השפיע עליי מאוד באי הכנת קפה לאחרים וזאת יעיד בעלי היקר שיודע מהיכן זה מגיע .
מדובר בקפה!!! לא בוץ אלה להרתיח בפינג'ן עם כל התהליך ובתור ילדה הייתי ממש טובה בזה אבל מהרגע שיצאתי מהבית אני מסרבת להכין כזה.
כשהוריי התגרשו הייתי בת 18+ עברתי משבר גדול והקשר עם אבי לא החזיק מעמד.אני ואחיי "ננטשנו" (לדעתי אפשר בהחלט לקרוא לזה כך)והמשכנו ללא אבא, מה שהעלה קושי בכל אירוע משמעותי בחיינו.
אני לא באה להתלונן ולהתבכיין על אבא שלי, אבל המשבר הזה השפיע על חיי מאוד בתור אשה ובתור אדם.
המינוס הגדול מלבד לאבד אדם שהיה מאוד דומיננטי בחיי, היה החומות שבניתי סביבי, אנשים שלא מכירים אותי חושבים שאני "סנובית" כי אני מקרינה ריחוק זהיר, למזלי רובכם מכירים אותי וירטואלית וכאן אני מרגישה חופשי יותר להיפתח, אז למי שיפגוש אותי בהמשך שידע שפשוט לוקח לי זמן .
הופתעתי מאוד כשראיתי שאימא שלי יוצאת מהמשבר ובונה את חייה החדשים עם תמיכה שלנו אבל כמעט לבד עם שתי ילדות קטנות בבית בנות 3 ו 5.
אז ידעתי שזה אפשרי, שלא צריך להיות תלויה באף אחד.
ואם נחזור לימינו...איפה אני עכשיו? משום מה במקום דומה לשל אימא שלי אבל מבחירה.
אני עצמאית יותר, מתנסה בכל מה שאפשר, לומדת בכל הזדמנות וחווה את ההורות בטוטליות.
אני נשואה לאדם (שיופתע כשיקרא את זה)מקסים, אבא נהדר, ותומך בי בכל שטות שאני מחליטה להיכנס אליה(יאמר לזכותי שגם לו יש המון גחמות שאני תומכת בהם), כנראה שמצאתי את פינת האלוהים הקטנה שלי.
מה אני רוצה ומצפה מעצמי (יעדים)?
אני מקווה שאתפתח בתחום האמנות שאני כל כך בתוכו כרגע, שסוף סוף אביא פרנסה מזה הביתה ולא רק אוציא כסף.
מקווה שאצליח לעמוד בציפיות שלי מעצמי בכל הנוגע לאמהות ולזוגיות.
והכי מקווה שאוהב תמיד את מה שאני עושה ואלמד להיפתח בקלות.
מאחלת לכולכן יום אשה חזק ושמח, יום שכולו החלטות מבחירה ומרצון, והכי חשוב יום שבו ההחלטות שלנו ישאו פרי.
חיבוקים, רויטל.